אין דבר שלם יותר מלב שבור [אמרה חסידית]
החסידות מגנה את העצבות ורואה בה תהום הפעורה לרגליו של האדם. חסידים היו אומרים, שהעצבות אמנם אינה עבירה, אך אל השאול שהעצבות עלולה להפיל את האדם - שום עבירה אינה יכולה להוריד.
תורת החסידות מבדילה בין שני סוגים של צער:
א.מרירות- שהיא צער בונה, קרש קפיצה לשיפור עצמי.מרירות היא ייאושו של אדם שלא רק מכיר בכשלונותיו אלא איכפת לו מהם.אדם שמתייסר בגלל הדברים הרעים שעשה, בגלל ההזדמנויות שהחמיץ, בגלל הפוטנציאל הבלתי ממומש שלו. זהו אדם המסרב להיות אדיש למה שלקוי אצלו ובעולמו. המרירות היא אקטיבית. ראשו וליבו נמצאים בסערה.האדם המריר בוכה. כדי לצאת ממצבו הוא עושה החלטות, מתכנן, עושה את צעדיו המהוססים הראשונים כדי לבטל את הסיבות לצערו.מכאן שהמרירות היא מידה טובה ורצויה והיא גורמת לקום ולהילחם, להגן ולהיאבק ואף דוחפת את האדם לשינוי.
המרירות,מפעילה את האדם לקום וליצור, לשנות את הניתן לשינוי ולהשלים עם מה שלא ניתן . אי לכך היא אינה קשורה עם הסיטרא האחרא, אלא היא לפי המונחים הקבליים, "גבורות קדושות". יתרה מזו עתידה, אם היא נעשית במינון הנכון, להביא את האדם לידי שמחה מבחינת "אין שמחה כהתרת הספקות", ועליה ניתן להמליץ "בכל עצב יהיה מותר" [משלי ].
המרירות- לא רק שהיא אפשרית בחשבון הנפש אלא היא גם הכרחית. היא מלמדת על מצב נפשי תקין, מצב שבא לידי ביטוי באי שביעת רצון מעצמו, וגם מפני שהיא מממשת את הנפש הקדושה המורכבת מגבורות וחסדים.
ב.עצבות-שהיא צער הורס, בור בלי תחתית .היא ייאוש של אדם שמיואש מעצמו ומאנשים סביבו, שהמלנכוליות שלו רוקנה אותו מתקווה ויוזמה. פסיבית. אצל העצוב העיניים יבשות וריקות,הוא שקט ואפטי.אין הוא עושה דבר כדי לצאת מעצבותו מלבד ללכת לישון.. האנרגיה השלילית שבעצבות "משתקת" את רוחו של האדם ובמשך הזמן גם גורמת לטמטום הלב. הדברים אמורים במיוחד כשהם נסובים על אודות מצבו הנפשי והרוחני.
העצבות היא מידה, שהקליפה הטמאה שולטת בה, כיון שעל ידה יכולה היא למשול באדם ולכפות אותו להיות לצידה. העצבות- גם אם היא קשורה למילי דשמיא, היא אוטמת את האדם מפני גירויים, מונעת ממנו לקום ולפעול ומשתקת אותו. אם הוא שוקע בתוך עצמו, הרי הוא כמת בגוף חי. הסכנה הגדולה שיכולה להיות במצב זה, אם הוא ייהנה מעצם השקיעה הנפשית שלו בעצמו, והמושג "כמה רע לי" יהא חלק אינטגרלי מאישיותו עד כדי התכנסות מוחלטת ושקיעה.
במהותה, שייכת העצבות לכוחות הנפשיים ה'כבדים' [מיסוד ה'עפר'], אשר מושכים את האדם למטה. אלה כוחות שליליים בתכלית, שאי-אפשר להפיק מהם שום תועלת ושום דבר טוב. התייחסות אליה היא חד משמעית:שלילה מוחלטת, והסחת-דעת מיידית.
גורמי העצבות :
א) דברים מעציבים בחייו הגשמיים של האדם.
ב) דברים מעציבים בחייו הרוחניים ובעבודת-ה'.
וכך מגדיר כ"ק אדמו"ר הרש"ב [ספר המאמרים ],את ההבדל בין השתיים:
"סיבת העצבות היא - הרגשת עצמו. שהרי כאשר עובד את עבודתו כדבעי, הרי הוא מציאות דבר בעיני עצמו, ואילו כאשר חסר הוא בעבודתו, אינו מציאות, דמה הוא ומה מהותו כאשר אינו עובד אלקים; ולכן הוא עצוב.
לו היה מביט אל העניין האלוקי שבדבר, היינו על ריחוקו מאלוקות או על העדר קירובו לאלוקות, היה במרירות. במרירות יש הרגש אלקי. המרירות היא בבחינת חיות, שעניינה שמחה [רק שהיא בהעלם], והיא מביאה, כעבור זמן, לשמחה בעבודה. לעומתה, העצבות, אינה מביאה לעבודה ולקירוב לאלוקות; ולא עוד, אלא שהיא עושה את האדם כאסקופה הנדרסת לכל מיני רע חס ושלום".
ולפנינו שיר על עצב:
עץ האלון /מילים: יורם טהרלב
בין עצי היער
על גזעו הסב
כבד ימים וסער
עץ אלון ניצב.
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
נד העצב בעולם?
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
עצובים שירי כולם?
פעם בשנות אלף
דוכיפת זהב
באה ומזמרת
שיר תוגה עליו:
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
נד העצב בעולם?
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
עצובים שירי כולם?
והעץ קשה עורף
את קולה ינצור
ללילות החורף
ללילות הכפור:
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
נד העצב בעולם?
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
עצובים שירי כולם?
בליל קור ודלף
תן או הלך זר
פעם בשנות אלף
ישמעוהו שר:
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
נד העצב בעולם?
הו-א הו-א הו-א
למה ומדוע
עצובים שירי כולם?
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
